<h1>השגות הרמב"ן על ספר המצות לרמב"ם</h1>
<h2>דף יב.</h2>
כתב הרב והמצוה החמישית שנמנענו מלהשתחוות לע"ז והוא אמרו יתעלה לא תשתחוה להם ולא תעבדם ואין הכוונה באיסור השתחואה בלבד ואמנם זכר דרך אחד מדרכי העבודה וכמו כן נמנעה ההקרבה לה וההקטרה ושאר דברי הרב. ואינם דברים נכונים. שאלו המניעות ההקרבה וההקטרה אינן למדות מלאו דהשתחואה אלא כמו שאמרו (סנה' ס':) יצאת השתחואה לידון בעצמה יצאה זביחה ללמד על הכלל כולו. כלומר שאין במשמע לא תעבדם המגפף והמנשק בשלא כדרכה אע"פ שהוא דרך כבוד אבל יכנסו בו העבודות שהן עבודות פנים ובהשתחואה לאוין רבים דרשו אותם כולם בה בעצמה אמרו (שם ס"ג.) שלש השתחואות בע"ז למה אחת לכדרכה ואחת שלא כדרכה ואחת לחלק. והוא לשון המכילתא שהזכיר הרב לא תשתחוה להם ולא תעבדם לחייב על העבודה בפני עצמה ועל ההשתחוייה בפ"ע כי העבודה כוללת כל העבודות שלפנים וההשתחויה מלמדת על עצמה. ובחבורו הגדול (פ"ג מע"ז ה"ג) נזכר ותקן כך. והנה ראוי הרב לפי דעתו במנין המצות למנות לאו דהשתחויה ולאו דשאר עבודות שתים ר"ל לא תשתחוה להם אחד ולא תעבדם לאו אחר. וראוי גם כן שנמנה לאו בפ"ע מגפף ומנשק שלא כדרכה שהוא אינו בכלל אלו ואין בו מיתה וכיון שנתיחד לעצמו בלאו ובעונש ראוי הוא לימנות בפני עצמו ואם כן יהיה המנין בעבודה זרה ארבע מצות שהרב מנה ארבע עבודות בשלא כדרכה אחת ושאר עבודות כדרכה אחת. ועוד הנה לדבריו בפסוק לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ארבע מצות, מניעה מהאמין האלהות לזולתו ומניעה מעשיית הצלמים אע"פ שלא נעבדם והיא למלקות ומניעה מן ההשתחואה לכל עבודה זרה ומניעה מכל עבודה כדרכה. וכבר ביארו החכמים (מכות כ"ג:, כ"ד.) ששמעו מפי משה במצות מנין תור"ה בגימטריא לאמרו תורה צוה לנו משה ושתי מצות ששמעו מפי הגבורה השלימו תרי"ג. והרב כותב זה כמה פעמים (שרש ג', מ"ע א', ל"ת א') ואינו נזכר. ועוד שהרי הסכימה דעתו לומר כי דבור אנכי י"י אלהיך מצות עשה (סי' א') ואם כן נמצאו מפי משה שש מאות ושמונה ומפי הגבורה חמש וזה טעות מתפרסם.
והטוב בעיני בזה הענין כולו שנמנה אנכי י"י אלהיך מצוה כמאמר הרב. ויש לי ראיה בזה מדברי חכמים אמרו במכילתא (יתרו פ' בחדש) מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות מתחלת התורה משלו משל למה הדבר דומה לאחד שנכנס למדינה אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו כלום עשית לנו שתמלוך עלינו מה עשה בנה להם החומה הכניס להם אמת המים עשה להם מלחמות אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן והן כך הוציא המקום את ישראל ממצרים קרע להם את הים הוריד להם את המן העלה להם את הבאר הגיז להם את השליו עשה להם מלחמת עמלק אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן והן רבי אומר להודיע שבחן שלישראל שבמעמד כולן לפני הר סיני לקבל את התורה השוו כולן לב אחד לקבל את הדברים לב אחד לקבל מלכות שמים בשמחה.
וקבלת המלכות הזו שקבלו בסיני הוא באמת מדבור אנכי. וכן בארו עוד שם [והוב' ברמב"ן מ"ע א'] אמרו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי י"י אלהיך משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות אמר להם לאו כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזרות שאם מלכותי אינכם מקבלים גזרותי היאך מקיימין כך אמר המקום לישראל אנכי י"י אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אני הוא שקבלתם מלכותי במצרים אמרו לו הן כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי לא יהיה לך אלהים אחרים על פני רשב"י אומר הוא שנאמר להלן אני י"י אלהיכם כמעשה ארץ מצרים אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי בסיני ואמרו הן והן קבלתם מלכותי קבלו גזרותי.
הרי שבארו פעמים הרבה כי דבור אנכי הוא קבלת מלכותו כלומר האמונה באלהות. ואמרם שקבלתם עליכם במצרים הוא לומר שכבר האמינו באלהות במצרים מאמרו (שמות ד') ויאמן העם ונאמר עוד (בשלח) ויאמינו בי"י ובמשה. והאמונה ההיא הזכירם עתה וקבלו אותה עליהם ואמרו עליה הן והן והוא שהאמינו וקבלו עליהם להחזיק באמונה שיש אלוה נמצא והוא אל מוציאם ממצרים. כלומר החפץ המחדש היכול. אם כן הדבר ברור הוא שדבור ראשון ראוי למנותו מצוה ראשונה והיא המצוה להאמין בעיקר. ונמנה לא יהיה לך אלהים אחרים הפסוק כולו מצות לא תעשה אחת שהיא מניעה בע"ז יזהיר שלא נודה האלהות לזולתו, כלשון ואנכי אהיה לכם לאלהים (ירמי' י"א ול', יחז' ל"ו) את י"י האמרת היום להיות לך לאלהים (תבא כ"ו), יכלול מניעה בעבודה זרה מהמקבלו עליו באלוה והמשתחוה והעובד כענין ששנינו (סנה' ס':) העובד ע"ז אחד העובד ואחד המשתחוה והמזבח והקטר והמקבלו עליו באלוה והאומר לו אלי אתה. ואיננו לאו בעשיית הצלמים כנראה מפשט הברייתא השנויה במכלתא אבל כולם לאוין בע"ז עצמה כלומר בעובד אותה. אמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני מכל צבא השמים לקבלו עליך באלהים ולומר לאחד מהם אלי אתה ולא תעשה לך פסל וכל תמונה ולא תשתחוה להם ולא תעבדם. וכן בכל מקום יתפוס בע"ז כלשון הזה פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל (ואתחנן ד') והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל (שם). ואין הכוונה בעשייתם אלא בעבודתם והקבלה באלהות שלהם. וכבר הזכירו בגמ' בזה שתי סברות אם הוא בעשיה אם לא, אמרו בגמר ראש השנה (כ"ד:) וכן בגמר ע"ז (מ"ג:) בעשיית הצורות ושבמדור התחתון מי שרי והא תניא אשר בשמים לרבות חמה ולבנה ככבים ומזלות ממעל לרבות מלאכי השרת. והיה סובר כי הוא איסור בעשיית הצורות אפילו לנוי. ונדחה זה ואמרו כי תניא ההיא לעבדם, לעבדם אפילו שלשול קטן נמי, אין הכי נמי ומסופיה דקרא נפקא אשר בארץ לרבות ימים ונהרות הרים וגבעות מתחת לרבות שלשול קטן. ורצונם בלעבדם שיאסור הכתוב עבודת כל אלו וקבלתם באלוה ולא אמרו כי תניא ההיא בעושה על מנת לעבדם. ובפרק ארבע מיתות (נ"ו:) אמרו בבני נח אלהים זו עבודה זרה וכן הוא אומר לא יהיה לך אלהים אחרים. וזו הגזרה שוה בעובד היא שאילו גוי שעשה ע"ז ולא השתחוה לה רבא פוטרו שם בגמ'. ואומר אני שזה דעת החכמים בספרא (ר"פ קדושים הובא ברמב"ן ש' ט' עמ' קנ"ד.) והלשון שם כך הוא ואלהי מסכה לא תעשו לכם יכול יעשו להם אחרים תלמוד לומר לא לכם אי לא לכם יכול הם יעשו לאחרים ת"ל לא תעשו ולא לאחרים מכאן אמרו העושה ע"ז לעצמו עובר משום שתי אזהרות משום לא תעשו ומשום לא לכם ר' יוסי אומר משום שלש משום לא תעשו ומשום לא לכם ומשום לא יהיה לך. הנה לדעת ר' יוסי לא יהי' לך אזהרה בעושה הצלמים, והוא כלשון ונחלה לא יהיה (לך) [לו] (שופטי' י"ח) שהוא בקנין הנכסים, והוא דעת הברייתא השנויה במכילתא כפי משמעה, ולדעת תנא קמא אינו כן אבל יהיה המניעה מהודות האלהות לזולתו יתעלה מלשון והיה י"י לי לאלהים (ר"פ ויצא). וההלכה היא כתנא קמא. ופשט דבריהם בכל מקום כך הוא. אמרו בהגדה בפרק הניזקין (נ"ז:) אתיוה לקמיה אמרו ליה פלח לצלמא אמר כתוב בתורה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אפקוה וקטלוה. וכן אנקלוס מתרגם לא יהא לך אלה אחרן בר מיני. ודע כי בכל מקום שיאמר הכתוב אלהים אחרים הכונה בו אלהים אחרים זולת השם הנכבד והנורא ולכן יתפוס זה הלשון בקבלת האלהות או בעבודה לו כי יאמר לא תקבלו עליכם אלוה בלתי י"י לבדו אבל כשידבר בעשייה לא יאמר בכתוב אחרים וחלילה. אבל המניעה בצלמים וקיומם היא מפסוק (ר"פ קדושים) אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם כמו שהזכירו הספרא וכן מפסוק (ס"פ בהר) ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואמרו שם בספרא ופסל ומצבה מה פסל אם עשיתו פסלתו אף מצבה אם עשיתה פסלתה מה מצבה בל תקימו אף פסל בל תקימו. כלומר שיעבור עליו בקיומו בלא עשייה שיעשה כגון שעשו לו אחרים. ועכשיו נמנה במצות כל עובד עבודה זרה שבמיתה לאו אחד אבל מגפף ומנשק בשלא כדרכה שהוא דין מיוחד ימנה לעצמו כמו שאנו מונין (ל"ת י"ד) נודר בשמה ומקיים בשמה. וכבר הזכרתי (סוף מ"ע א') דעת בעל ההלכות. והאמת יעשה דרכו.
<h2>דף כט:</h2>
כתב הרב והמצוה קצ"ד שנמנענו משתיית יין נסך וזה לא בא בו כתוב גלוי בביאור אמנם אמרו בע"ז אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור אף יין אסור ואתה ידעת שהוא אסור בהנאה ולוקין עליו כמו שנודע בכל התלמוד. וכתב הראייה על היות יין נסך מאיסורי דאורייתא ושהוא ימנה מכלל ל"ת אמרם בגמר ע"ז (ע"ג:) כל איסורין שבתורה בין במינם בין שלא במינם בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במה שהוא וזאת ראיה ברורה שיין נסך מאיסורין שלתורה הוא. ולא הבנתי ברור הראיה הזו. שהרי אפילו סתם יינם במינו במה שהוא ומאמרם זה חוץ מטבל ויין נסך יכלול אפילו סתם יינן אע"פ שאמרו בו בביאור שהוא מדבריהם וכמה פעמים בגמרא קורין סתם יינן לבדו יין נסך כאמרם (ע"ז נ"ו.) שאני יין נסך דאחמירו ביה רבנן ואמרם (שם ל"ד, פס' ל':) וכי תימא חמץ דאורייתא יין נסך דרבנן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וברוב המקומות לשון יין נסך כולל המתנסך לעבודה זרה וסתם יינם ובכאן נמי שניהם בכלל מאמרם במשהו. וכך שנויה בתוספתא (ע"ז פ"ח סה"ב) קדח במינקת ונפלה ממנו טפה כל שהוא אסורה מפני שטפה שליין נסך אסורה ואוסרת בכל שהוא. וכן כתב הרב בעצמו בחבורו הגדול (מא"ס פי"ב הט"ו ופט"ז הכ"ט). אולי חשב בכאן לומר שאם לא היה ליין נסך עיקר מה"ת כלל לא גזרו בהם בחומר הזה אבל מפני שהמתנסך לעבודה זרה הוא מן התורה החמירו בכולן. וגם זה אינו, שעבודה זרה ומשמשיה ותקרובת שלה כגון בשר שלזבח ע"ז כולם במינם במשהו. ואיפשר שגזרו על היין משום תקרובת ע"ז דאורייתא ומשום לתא דכל שאר איסורי ע"ז. ומה שאמר הרב [שנ"ב] מן הלשון השנוי בסיפרי והוא בגמר סנהדרין בפרק חלק (ק"ו.) וצרצור מלא יין אצלה מיין העמוני ועדיין לא נאסר יין שלגוים לישראל ומאמרם עדיין לא נאסר יש ראייה שאחר כך נאסר בלא ספק, זה ודאי טעות. לפי שעל סתם יינן נאמרו הדברים שהיין המונח אצלם מיין העמוני סתם יינן היה לא יין שנתנסך ממש לע"ז ולפיכך קראוהו יין שלגוים ובתחלה לא היו מפתות בשתייה אלא בדברים המותרים והמורגלים להם שאין בהם שמץ עבודה זרה ואיסור שלא היה שומע לה עד שהיה היין בוער בהם ולוקח לבם לזנות ולפיכך הוצרכו לומר שעדיין לא נאסר. ובמדרש ר' תנחומא (ס"פ בלק) בארו עוד זה ואמרו אין אתם רוצים לאכול מזבחותינו ומבשולינו הרי לכם עגלים ותרנגולין שחטו כמצותכם ואכלו מיד משקתו היין ובוער בו השטן והיה נשטה אחריה. ואילו יתפרש ביין נסך ממש יהיה הפך מדברי הרב ותהיה משם ראיה שאיסורו אינו מן התורה. שכל התורה כולה כבר נאמרה למשה בסיני וכמו שאמרו (ספרא ר"פ בהר) כל התורה כולה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני. ואם יאמר מפני שהקש ישתו יין נסיכם הוא אחרי כן בשירת האזינו, זה דבר שאינו ראוי לשמעו. ובראשון שלשחיטת חולין (ד':) אמרו כן על יהושפט שהיה נהנה מסעודת אחאב הכי השתא בשלמא שתייה סתם יינן הוא ועדיין לא נאסר יינן שלגוים אבל אכילה משומד לע"ז הוי משומד לכל התורה כולה. וכך הזכירו בפרקי ר' אליעזר הגדול (פמ"ז) שעל המעשה הזה התחילו באיסור סתם יינן מתחלה, אמרו רבי אלעזר המודעי אומר עמד פינחס והחרים על ישראל בסוד שם המפורש ובכתב הנכתב על הלוחות ובחרם ב"ד העליון ובחרם ב"ד התחתון שלא ישתה אדם מישראל מיינן שלגוים כי אם ברפס רגליהם. אבל עם כל זה לא פשט איסורו בכל ישראל עד שבא דניאל וגזר ותלמידי שמאי והלל והשלימו איסור בשתייה ובהנייה כיין שנתנסך ממש.
והתמה מדברי הרב שהוא ז"ל ביאר במצות כ"ה שכל מה שהוא מע"ז מגוף העבודה זרה ומבתיה שהן משמשין שלעבודה זרה ומכל מה שיתייחס אליה, שהוא תקרובת שלה, הכל אסור בהנאה והוא בלאוין של ולא תביא תועבה אל ביתך ובלאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם, ואם כן למה יבקש ביין נסך לאו אחר מהיקשא. ובחבורו הגדול כתב במצות כ"ה שלא ליהנות בעבודה זרה ובכל משמשיה ובתקרובת שלה וביין שנתנסך לה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך וחזר וכתב במצות קצ"ד שלא לשתות יין נסך שנ' ישתו יין נסיכם. ואם חשב להלקות השותה יין נסך מלקות בפני עצמו כענין שהזכיר (ל"ת כ"ה) במבשל בעצי אשרה וכן הוא מחייב בכל הנהנה מגוף עבודה זרה ומשמשיה ותקרובת שתים ואולי ירצה לחייב בשותה יין נסך שלש, והלא לא פרט בו הכתוב לאו אלא שהקישו לזבח אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם. ועוד תימה גדול שהוא ז"ל טורח במאמר הזה ללמד על יין נסך שיהא איסורו בשתייה מן הכתוב והוא אצלו בכלל תקרובת עבודה זרה שאסור אפילו בהנאה מן התורה.
ועוד הנה אצל הרב ריבוי הלאוין אינם מרבי' מלקיות [ערמב"ן קנ"ח.] ואצלו עוד ההיקש איננו נמנה מן התורה מן העיקר השני הבא בשעריו בתחלת המאמר הזה. וכל אלה עניינים משתבשים. אבל ביאור הדבר הזה כך הוא, שתקרובת עבודה זרה אסור הוא בהנאה מן התורה. וזה נתבאר בגמר קמא בפרק מרובה (ע"א:) בסוגיית השוחט לעבודה זרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה ונתבאר עוד בשחיטת חולין בפרק השוחט (מ'.) בסוגיית השוחט בשבת בחוץ לעבודה זרה חייב שלש חטאות. אינני צריך להאריך בביאור דבר זה כי ברור הוא לכל בקי בסוגיות ההן. והכתוב שמורה על זה האיסור דכתיב (פ' תשא ל"ד) וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו. ואיסורו בהנאה למדו אותו (ע"ז כ"ט:) מדכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף תקרובת עבודה זרה אסורה בהנאה ומת גופיה מנא לן אתיא שם שם מעגלה ערופה. וכן אמרו עוד ברביעי שלעבודה זרה (נ'.) אמר רב גידל א"ר חייא בר אבא אמר רב מנין לתקרובת ע"ז שאין לה בטלה עולמית שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אין לו בטלה עולמית אף תקרובת עבודה זרה אין לה בטלה עולמית. ועיקר איסורו בהנאה מזה הכתוב והוא דברי תורה כמו שלמדנו בעיקר השני. או שהוא גלויי מילתא בעלמא לפסוק וקרא לך ואכלת מזבחו שאיסורו אף להנאה. אבל משמשי עבודה זרה הם בלאו אחר דכתיב (ר"פ עקב, על"ת כ"ב) לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. וכמו שנתבאר ברביעי שלעבודה זרה (נ"א:) עמהם דומיא דעליהם מה עליהם דבר של נוי אסור שאינו של נוי מותר [אף עמהם דבר של נוי אסור ושאינו של נוי מותר]. והנהנה מהם לוקה מזה הלאו. אבל בעבודה זרה עצמה יש לאו אחר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם (ראה י"ג) וכמו ששנינו (שם מ"ג:) ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים אמרו לו אף היא נעשית זבל נאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. וכבר הביא הרב (ל"ת כ"ה) מה שהביא באחרון שלמכות (כ"ב.) כגון שבשלו בעצי אשרה ואזהרתה מהכא ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ולילקי נמי משום ולא תביא תועבה אל ביתך. והנה הוא לוקה שמונים מאלו השני לאוין. אבל משמשין נראין הדברים שאינן בכלל ולא תביא תועבה אל ביתך שאילו היה כן ילקה עליהם שלש משום לא תחמוד כסף וזהב עליהם ומשום ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם (ר"פ עקב) ומשום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. אלא ע"ז בלבד היא שנקראת חרם דכתיב (שם) כי חרם הוא, ולא משמשיה ותקרובת שלה. ומה ששנו במשנה (שבת צ'.) לענין שבת ר' יהודה אומר אף המוציא ממשמשי ע"ז כל שהוא שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, רצו במשמשי עבודה זרה בכאן כל שמשתמשין בענינה והוא כל הנאסרין בה בהנאה גופה והתקרובת והנויין והמשמשין והביא ראיה ממה שנאמר באיסורה מאומה לומר דרחמנא אחשבה לאסורה מדכתיב מאומה. שכל הנאסרין שוים בדין הזה. ואין הכונה שיהיו המשמשים בכלל לאוין אלו ויתחייב על כולם מלקיות. וזה שלא כמאמר הרב במצות כ"ה. וכן המלקות שהזכיר הרב ביין נסך ואמר ואתה ידעת שהוא אסור בהנאה ולוקין עליו כמו שנודע בכל התלמוד, אנכי לא ידעתי מקום המלקות הזה ולא ראיתיו עד הנה בתלמוד הבבלי או הירושלמי. אבל יתכן שילקה מן הכתוב שהזכרתי וקרא לך ואכלת מזבחו ששם נאמר לאו מושך עצמו ואחרים עמו דכתיב פן תכרות ברית ליושב הארץ ופן יקרא לך ואכלת מזבחו. והוא לשון מניעה ממה שמפורסם השמר פן ואל לא תעשה. והזבח והיין המתנסך לעבודה זרה אחד הן כמו שאומרים בכל מקום בתלמוד המזבח והמקטר והמנסך והמשתחוה (סנה' ס':) זבח וקטר ונסך והשתחוה (שם מ':, ס"ב.:, ס"ג., ס"ה., שבת ע"ב:, כריתו' ג':) ושאלו (סנה' ס':) וליחשוב נמי זורק ואמרו זורק היינו מנסך דכתיב בל אסיך נסכיהם מדם.
<h2>דף לו:</h2>
כתב הרב והמצוה שלש מאות וחמשים ושלש שנמנענו מהתעדן באחת מכל אלה העריות ואפילו בלא ביאה כגון חבוק ונשוק והדומה להם מפעולות המעמיקים בזמה והוא אמרו יתע' במניעה הזאת איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה ולשון ספרא אילו נאמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה אין לי אלא שלא יגלה שלא יקרב מניין תלמוד לומר לא תקרב אין לי אלא נדה [בל תקרב ובל תגלה מנין לכל העריות בבל תקרב ובל תגלה ת"ל לא תקרבו לגלות]. והנה הרב מצא הברייתא הזו המפורשת ותלה דבריו באילן גדול. אבל כפי העיון בתלמוד אין הדבר כן שיהיה בקריבה שאין בה גלוי ערוה כגון חבוק ונשוק לאו ומלקות. שהרי בגמר שבת (י"ג.) שאלו בנדה אם מותר שישכב בעלה עמה במטה אחת היא בבגדה והוא בבגדו והיו מהם מי שאסר והעלו ופליגא דרבי פדת דאמר רבי פדת לא אסרה תורה אלא קריבה שלגלוי ערוה בלבד שנא' איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. והנה אין לא תקרבו לגלות ערוה נדרש להם לאו בפני עצמו כברייתא השנויה בספרא אבל ידרשוהו בקריבה שלגלוי ערוה בלבד. ומן הידוע עוד ממנהגם בתלמוד שאם היתה הברייתא הזו אצלם אמת והיו דבריו שלרבי פדת חלוקין בכך היו בעלי הגמרא מביאים אותה עליו לתיובתא ואומרים מתיבי אילו נאמר ואל אשה כו' ומעלים ממנה תיובתא דרבי פדת תיובתא. וכיון שלא עשו כן נבין מהם כי אצלם זה האיסור מדרבנן, או יהיה מן התורה דכל דמתהני מאיסורא איסורא הוא כענין בחצי שיעור, אבל אין זה עיקר מדרש בלאו הזה אלא קרא אסמכתא בעלמא. והרבה מאד כן בסיפרא ובסיפרי. ודע כי הקריבה לאשה בכתוב תאמר על הביאה כענין (תצא כ"ב) ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים וכתיב (ישעי' ח') ואקרב אל הנביאה ותהר ותלד בן. וכן היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה (יתרו) לא מנעם רק מהביאה מפני שהפולטת שכבת זרע בשלישי טמאה כמו שביארו בגמר שבת (פ"ו.). וכן ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה (קדושים כ') אינו אלא קריבה שלרביעה. ואולי תקשה ותאמר לי כי זה החכם רבי פדת הוא הסובר כן אבל שאר החכמים שחלוקים עליו סוברים כי הקריבה אע"פ שאינה שלגלוי עריות אסורה מן התורה שלכך אמרו ופליגא דרבי פדת, דע שאין מחלוקת רבי פדת וחביריו בזה אבל המאמר היה על שאלתם בנדה אם מותרת לשכב עם בעלה במטה אחת היא בבגדה והוא בבגדו ואע"פ שיש בישנים במטה אחת קריבה וחמום זה מזה כענין (קהלת ד') אם ישכבו שנים וחם להם וכל שישנים במטה אחת אי איפשר להם בלא נגיעה וכדאתמר התם (ברכו' כ"ד.) והא איכא עגבות ויש בהם עוד חשש ביאה ובא רב יוסף לאסור מטעם חשש הביאה כדרך שאסרו בעוף שלא יעלה עם הגבינה בשלחן אחד ואע"פ שאפילו האכילה מדבריהם וכל שכן בכאן ששכיבתן במטה אחת קרוב לבא לידי ביאה ודחינו זה משום דאיכא שנוי ודעות ואחר כך באנו ואסרנו הדבר מפני שיש בשכיבתן במטה אחת קריבה והנאה זה מזה. ואמרו במדרש הכתוב ביחזקאל (י"ח) ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב מקיש אשה נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. כלומר שהדבר ידוע שבאשת רעהו אסור הוא לעשות כן שאפילו ההסתכלות בה אסור וקולה ערוה (ברכו' כ"ד.) והכתוב מזהיר ממנה (משלי ה') הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה שאפילו בלא ייחוד שאינן באין עתה לידי עברה מנעונו הכתובים מזה, ואם כן אף הנדה והעריות שלשאר אסורות לגמרי מטעם הקריבה ואפילו לא יבאו לידי אסורי ביאה משום שינוי ודעות ועל זה אמרו ופליגא דרבי פדת שהוא סובר שאין אסור בעריות שלשאר אלא בגלוי הערוה ואם כן לא הוקשו לאשת איש שהכל מודים בה שהוא אסור שהרי שלמה צווח כן. והזכירו (שבת י"ג.) בעולא נמי שאין לו ההיקש הזה לפי שהיה מנשק באחיותיו בהפסק ושינוי אבי ידייהו שלא כדרך הנושקין להכרא ואע"פ שהוא אסור באשת איש. והנה כולם אין להם המדרש הזה מלא תקרבו לגלות ערוה והאוסר מביא אותו מהקש הכתוב שביחזקאל ור' פדת ועולא מתירין. ומה שאמר ר' פדת לא אסרה תורה, ירצה בו שאינו אסור כלל. כאמרם (מגלה כ"ב:) לא אסרה תורה אלא פשוט ידים ורגלים ואמרם (ר"ה כ"ד:) לא אסרה תורה אלא דמות ארבע פנים בהדי הדדי. ואמרו עוד (ב"מ ס"ט:) כל כי האי רביתא ליכול לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה.
והנה לדעתי הברייתא השנויה בספרא אינה אלא לאיסור השכיבה בקירוב בשר כשיהיו שניהם ערומים וקרא אסמכתא בעלמא משום חשש ביאה שהכל מודים בזה כדתנן (קדושין פ':) הגדילו זה ישן בכסותו וזה ישן בכסותו. ואילו היה מחלוקת שלרבי פדת בשלתורה במדרש הלאו של לא תקרבו היאך אמרו מקיש אשתו נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, והלא ענין הקריבה בכל העריות כתוב אל כל שאר בשרו לא תקרבו ובנדה כתוב מפורש לא תקרב ואיננו כתוב באשת איש. וכן הביאו שם (י"ג.) לאיסור מימרא דעולא שאמר כל קריבה אסור משום לך לך אמרי' לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. אם כן כל הדברים אינן לאיסור מן הלאו הזה של לא תקרב. ובגמר ע"ז (י"ז.) הזכירו עוד מדרש הכתוב הרחק מעליה דרכך זו המינות והרשות ואל תקרב אל פתח ביתה זו זונה וכמה אמר רב חסדא ארבע אמות ואמרו על זה ופליגא דרבי פדת וכו'. כי הזונה אצלם הנבעלת ממי שאין קדושין תופסין לו בה כגון העריות [ערמב"ן ש' ה' עמ' קט"ז: וק"כ., ול"ת נ"ה] ולא הוזהרנו עליהם לדעת רבי פדת בהרחקה הזו. וכן מאמרם בשבת (י"ג:) בתלמיד שאמרה אשתו לאליהו שהיה ישן עמה בקירוב בשר ולא עלתה דעתו לדבר אחר ואמר לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, מפני שעבר על הגזירה שלדבריהם נענש, ופורץ גדר ישכנו נחש [ע"ז כ"ז:, שבת ק"י.]. ואם היה עובר בלאו מן התורה היה אומר ברוך המקום שהרגו שעבר על דברי תורה. ואין זה נקרא משוא פנים. אבל הדבר שהוא משוא פנים לתורה הוא הגדר והסייג הנעשין לדבריה כאמרם (ברכו' כ'.) ולא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת והם דקדקו על עצמן עד כזית ועד כביצה. כלומר שהם נושאים פנים לתורה ואני אשא להם פנים. והנה זה היה ישן עם הנדה במטה בסינר לבדו מפסיק בינו לבינה והיה בהם קצת קרוב בשר וחיבוק ונשוק ולא מצאו באיסורו אלא משוא פנים לתורה. וראיתי לרב בחבורו הגדול שכתב בספר המדע (במנין הקצר) בלאו הזה שלא ליקרב לעריות בדברים המביאים לידי גלוי ערוה כגון חבוק ונשוק ורמיזה וקפיצה שנ' לא תקרבו לגלות ערוה מפי השמועה למדו שזו אזהרה לקריבה המביאה לידי גלוי ערוה. הוסיף עליו שם רמיזה וקפיצה שיהיו בכלל הלאו הזה ואם כן אף עליהם הוא לוקה. ושמא הגיעתהו ברייתא אחרת שהיא שנויה באבות דרבי נתן (פ"ב) ועשו סייג לתורה עשה סייג לדבריך כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו. ואדם הראשון עשה סייג לדבריו תורה עשתה סייג לדבריה משה עשה סייג לדבריו ואף איוב ואף חכמים ונביאים עשו סייג לדבריהם וקא תני אי זהו סייג שעשתה תורה לדבריה ואל אשה בנדת טומאתה יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים ת"ל ואל אשה לא תקרב. ומזה הוסיף הרב רמיזה וקפיצה. והם באמת דברים בטלים שיהיה במדבר עם אשתו נדה שיחה בטלה לאו ומלקות מן התורה.
ובאותה ברייתא שנו עוד יכול תישן עמו בבגדיה על המטה תלמוד לומר לא תקרב יכול תרחץ פניה ותכחול עיניה תלמוד לומר והדוה בנדתה כל הימים שבנדתה תהא בנדוי מכאן אמרו כל המנוולת עצמה בימי טומאתה רוח חכמים נוחה הימנה מעשה באדם אחד וכו'. וכל אלו אינם אלא אסמכתא והרחק מן העבירה. ובתלמוד העלו שהוא מותר. ושם שנו עוד נאמר כאן לא תקרב ונאמר להלן אל תקרב לדבר המביא לידי עבירה לא תקרבו הרחק מן הכעור ומן הדומה לו שכך אמרו חכמים הרחק מחטא קל שמא יביאך לידי חטא חמור. אם כן אינם אלא גדרים וסייגים להתרחק מן העבירות וסמכו אותם למקרא. ושמא רצונם לומר בסייג שעשתה תורה לדבריה שתפשה תורה לשון קריבה בעריות כדי שיהיו החכמים יכולים לעשות סייג בלשונה וישמעו ממנה הצדיקים הנושאים פנים לתורה כל קריבה שבעולם. וזה דרך אגדה. לא שיהיה זה עיקר הלאו.
ובגמר קדושין (פ"א:) במעשה שלרב חנן בר רבא שהושיב בת בתו קטנה בחיקו והודיעוהו שהיתה מקודשת, לומר שזה אסור באשת איש ולא אסרו עליו משום ערוה שלשאר ואחר כך אמרו לו שהוא עובר על דברי שמואל שאמר אין משתמשין באשה כלל ואמר אנא כאידך דשמואל סבירא לי דאמר הכל לשום שמים. ואילו היה בקריבה לאו גמור מן התורה לא הותרה לחסידים לחכמים העושים מעשיהם לשום שמים. אבל הכל גדר וסייג ומותר בקרובות למי שמוחזק שאינו חשוד לעשות כיעור ונמנע משאר הנשים. ובמסכת יבמות בפרק הבא על יבמתו (נ"ה:, נ"ו.) אמרו העראה זו הכנסת העטרה גמר ביאה ביאה ממש מכאן ואילך אינה אלא נשיקה ופטור. ואמרם פטור ראיה שאין בו מלקות מן הלאו הזה שלקריבה. ושם (נ"ה.) הביאו העראה בחייבי לאוין למלקות מן המדות הנדרשות ולא הביאו אותו משום קריבה ואפילו בפחות מיכן. ואם תאמר שלא אסרה תורה קריבה אלא בעריות שלחייבי כרתות והלא חייבי לאוין מהם נלמדים בגזירה שוה.
והעולה מכל זה שלא נמנה ענין הקריבה לאו בפני עצמו. אלא קריבה שלגילוי ערוה אסר הכתוב. וכך אמרו עוד בסנהדרין בגמרא דבני מערבא (פ"ז סה"ז) כתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה אמר רבי יוסי בר' בון היא בל תקרב היא בל תגלה.
<h2>דף עג:</h2>
כתב הרב והמצוה קצ"ד שנמנענו משתיית יין נסך וזה לא בא בו כתוב גלוי בביאור אמנם אמרו בע"ז אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור אף יין אסור ואתה ידעת שהוא אסור בהנאה ולוקין עליו כמו שנודע בכל התלמוד. וכתב הראייה על היות יין נסך מאיסורי דאורייתא ושהוא ימנה מכלל ל"ת אמרם בגמר ע"ז (ע"ג:) כל איסורין שבתורה בין במינם בין שלא במינם בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במה שהוא וזאת ראיה ברורה שיין נסך מאיסורין שלתורה הוא. ולא הבנתי ברור הראיה הזו. שהרי אפילו סתם יינם במינו במה שהוא ומאמרם זה חוץ מטבל ויין נסך יכלול אפילו סתם יינן אע"פ שאמרו בו בביאור שהוא מדבריהם וכמה פעמים בגמרא קורין סתם יינן לבדו יין נסך כאמרם (ע"ז נ"ו.) שאני יין נסך דאחמירו ביה רבנן ואמרם (שם ל"ד, פס' ל':) וכי תימא חמץ דאורייתא יין נסך דרבנן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וברוב המקומות לשון יין נסך כולל המתנסך לעבודה זרה וסתם יינם ובכאן נמי שניהם בכלל מאמרם במשהו. וכך שנויה בתוספתא (ע"ז פ"ח סה"ב) קדח במינקת ונפלה ממנו טפה כל שהוא אסורה מפני שטפה שליין נסך אסורה ואוסרת בכל שהוא. וכן כתב הרב בעצמו בחבורו הגדול (מא"ס פי"ב הט"ו ופט"ז הכ"ט). אולי חשב בכאן לומר שאם לא היה ליין נסך עיקר מה"ת כלל לא גזרו בהם בחומר הזה אבל מפני שהמתנסך לעבודה זרה הוא מן התורה החמירו בכולן. וגם זה אינו, שעבודה זרה ומשמשיה ותקרובת שלה כגון בשר שלזבח ע"ז כולם במינם במשהו. ואיפשר שגזרו על היין משום תקרובת ע"ז דאורייתא ומשום לתא דכל שאר איסורי ע"ז. ומה שאמר הרב [שנ"ב] מן הלשון השנוי בסיפרי והוא בגמר סנהדרין בפרק חלק (ק"ו.) וצרצור מלא יין אצלה מיין העמוני ועדיין לא נאסר יין שלגוים לישראל ומאמרם עדיין לא נאסר יש ראייה שאחר כך נאסר בלא ספק, זה ודאי טעות. לפי שעל סתם יינן נאמרו הדברים שהיין המונח אצלם מיין העמוני סתם יינן היה לא יין שנתנסך ממש לע"ז ולפיכך קראוהו יין שלגוים ובתחלה לא היו מפתות בשתייה אלא בדברים המותרים והמורגלים להם שאין בהם שמץ עבודה זרה ואיסור שלא היה שומע לה עד שהיה היין בוער בהם ולוקח לבם לזנות ולפיכך הוצרכו לומר שעדיין לא נאסר. ובמדרש ר' תנחומא (ס"פ בלק) בארו עוד זה ואמרו אין אתם רוצים לאכול מזבחותינו ומבשולינו הרי לכם עגלים ותרנגולין שחטו כמצותכם ואכלו מיד משקתו היין ובוער בו השטן והיה נשטה אחריה. ואילו יתפרש ביין נסך ממש יהיה הפך מדברי הרב ותהיה משם ראיה שאיסורו אינו מן התורה. שכל התורה כולה כבר נאמרה למשה בסיני וכמו שאמרו (ספרא ר"פ בהר) כל התורה כולה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני. ואם יאמר מפני שהקש ישתו יין נסיכם הוא אחרי כן בשירת האזינו, זה דבר שאינו ראוי לשמעו. ובראשון שלשחיטת חולין (ד':) אמרו כן על יהושפט שהיה נהנה מסעודת אחאב הכי השתא בשלמא שתייה סתם יינן הוא ועדיין לא נאסר יינן שלגוים אבל אכילה משומד לע"ז הוי משומד לכל התורה כולה. וכך הזכירו בפרקי ר' אליעזר הגדול (פמ"ז) שעל המעשה הזה התחילו באיסור סתם יינן מתחלה, אמרו רבי אלעזר המודעי אומר עמד פינחס והחרים על ישראל בסוד שם המפורש ובכתב הנכתב על הלוחות ובחרם ב"ד העליון ובחרם ב"ד התחתון שלא ישתה אדם מישראל מיינן שלגוים כי אם ברפס רגליהם. אבל עם כל זה לא פשט איסורו בכל ישראל עד שבא דניאל וגזר ותלמידי שמאי והלל והשלימו איסור בשתייה ובהנייה כיין שנתנסך ממש.
והתמה מדברי הרב שהוא ז"ל ביאר במצות כ"ה שכל מה שהוא מע"ז מגוף העבודה זרה ומבתיה שהן משמשין שלעבודה זרה ומכל מה שיתייחס אליה, שהוא תקרובת שלה, הכל אסור בהנאה והוא בלאוין של ולא תביא תועבה אל ביתך ובלאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם, ואם כן למה יבקש ביין נסך לאו אחר מהיקשא. ובחבורו הגדול כתב במצות כ"ה שלא ליהנות בעבודה זרה ובכל משמשיה ובתקרובת שלה וביין שנתנסך לה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך וחזר וכתב במצות קצ"ד שלא לשתות יין נסך שנ' ישתו יין נסיכם. ואם חשב להלקות השותה יין נסך מלקות בפני עצמו כענין שהזכיר (ל"ת כ"ה) במבשל בעצי אשרה וכן הוא מחייב בכל הנהנה מגוף עבודה זרה ומשמשיה ותקרובת שתים ואולי ירצה לחייב בשותה יין נסך שלש, והלא לא פרט בו הכתוב לאו אלא שהקישו לזבח אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם. ועוד תימה גדול שהוא ז"ל טורח במאמר הזה ללמד על יין נסך שיהא איסורו בשתייה מן הכתוב והוא אצלו בכלל תקרובת עבודה זרה שאסור אפילו בהנאה מן התורה.
ועוד הנה אצל הרב ריבוי הלאוין אינם מרבי' מלקיות [ערמב"ן קנ"ח.] ואצלו עוד ההיקש איננו נמנה מן התורה מן העיקר השני הבא בשעריו בתחלת המאמר הזה. וכל אלה עניינים משתבשים. אבל ביאור הדבר הזה כך הוא, שתקרובת עבודה זרה אסור הוא בהנאה מן התורה. וזה נתבאר בגמר קמא בפרק מרובה (ע"א:) בסוגיית השוחט לעבודה זרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה ונתבאר עוד בשחיטת חולין בפרק השוחט (מ'.) בסוגיית השוחט בשבת בחוץ לעבודה זרה חייב שלש חטאות. אינני צריך להאריך בביאור דבר זה כי ברור הוא לכל בקי בסוגיות ההן. והכתוב שמורה על זה האיסור דכתיב (פ' תשא ל"ד) וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו. ואיסורו בהנאה למדו אותו (ע"ז כ"ט:) מדכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף תקרובת עבודה זרה אסורה בהנאה ומת גופיה מנא לן אתיא שם שם מעגלה ערופה. וכן אמרו עוד ברביעי שלעבודה זרה (נ'.) אמר רב גידל א"ר חייא בר אבא אמר רב מנין לתקרובת ע"ז שאין לה בטלה עולמית שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אין לו בטלה עולמית אף תקרובת עבודה זרה אין לה בטלה עולמית. ועיקר איסורו בהנאה מזה הכתוב והוא דברי תורה כמו שלמדנו בעיקר השני. או שהוא גלויי מילתא בעלמא לפסוק וקרא לך ואכלת מזבחו שאיסורו אף להנאה. אבל משמשי עבודה זרה הם בלאו אחר דכתיב (ר"פ עקב, על"ת כ"ב) לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. וכמו שנתבאר ברביעי שלעבודה זרה (נ"א:) עמהם דומיא דעליהם מה עליהם דבר של נוי אסור שאינו של נוי מותר [אף עמהם דבר של נוי אסור ושאינו של נוי מותר]. והנהנה מהם לוקה מזה הלאו. אבל בעבודה זרה עצמה יש לאו אחר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם (ראה י"ג) וכמו ששנינו (שם מ"ג:) ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים אמרו לו אף היא נעשית זבל נאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. וכבר הביא הרב (ל"ת כ"ה) מה שהביא באחרון שלמכות (כ"ב.) כגון שבשלו בעצי אשרה ואזהרתה מהכא ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ולילקי נמי משום ולא תביא תועבה אל ביתך. והנה הוא לוקה שמונים מאלו השני לאוין. אבל משמשין נראין הדברים שאינן בכלל ולא תביא תועבה אל ביתך שאילו היה כן ילקה עליהם שלש משום לא תחמוד כסף וזהב עליהם ומשום ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם (ר"פ עקב) ומשום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. אלא ע"ז בלבד היא שנקראת חרם דכתיב (שם) כי חרם הוא, ולא משמשיה ותקרובת שלה. ומה ששנו במשנה (שבת צ'.) לענין שבת ר' יהודה אומר אף המוציא ממשמשי ע"ז כל שהוא שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, רצו במשמשי עבודה זרה בכאן כל שמשתמשין בענינה והוא כל הנאסרין בה בהנאה גופה והתקרובת והנויין והמשמשין והביא ראיה ממה שנאמר באיסורה מאומה לומר דרחמנא אחשבה לאסורה מדכתיב מאומה. שכל הנאסרין שוים בדין הזה. ואין הכונה שיהיו המשמשים בכלל לאוין אלו ויתחייב על כולם מלקיות. וזה שלא כמאמר הרב במצות כ"ה. וכן המלקות שהזכיר הרב ביין נסך ואמר ואתה ידעת שהוא אסור בהנאה ולוקין עליו כמו שנודע בכל התלמוד, אנכי לא ידעתי מקום המלקות הזה ולא ראיתיו עד הנה בתלמוד הבבלי או הירושלמי. אבל יתכן שילקה מן הכתוב שהזכרתי וקרא לך ואכלת מזבחו ששם נאמר לאו מושך עצמו ואחרים עמו דכתיב פן תכרות ברית ליושב הארץ ופן יקרא לך ואכלת מזבחו. והוא לשון מניעה ממה שמפורסם השמר פן ואל לא תעשה. והזבח והיין המתנסך לעבודה זרה אחד הן כמו שאומרים בכל מקום בתלמוד המזבח והמקטר והמנסך והמשתחוה (סנה' ס':) זבח וקטר ונסך והשתחוה (שם מ':, ס"ב.:, ס"ג., ס"ה., שבת ע"ב:, כריתו' ג':) ושאלו (סנה' ס':) וליחשוב נמי זורק ואמרו זורק היינו מנסך דכתיב בל אסיך נסכיהם מדם.
